פיי (פייגל) שולמן

לנין: הסטודיו של משה

פייגל לזבניק נולדה ב-28 בנובמבר 1919 בעיירה לנין (Sosnkowicze), אז בפולין והיום בבלארוס, החמישית מבין שבעה ילדים של יעקב ורייזל לזבניק, יהודים אורתודוקסים (ויקיפדיה העברית והאנגלית). בגיל 10 החלה לעבוד אצל אחיה משה, שהיה צלם, ובגיל 16 כבר ניהלה את הסטודיו שלו. מגיסה, שהיה רופא, למדה כמה מיומנויות רפואיות.

הטבח בגטו והתמונות

אחרי הפלישה הגרמנית לברית המועצות נכלאו פיי ורוב משפחתה בגטו לנין, ושניים מאחיה נשלחו למחנה עבודה. ב-14 באוגוסט 1942 רצחו הגרמנים 1,850 יהודים מהגטו, ובהם הוריה, אחיותיה ואחיה הצעיר (הקרן לחינוך על הפרטיזנים היהודים, JPEF). הם השאירו בחיים רק מעטים שכישוריהם נדרשו להם: ויקיפדיה כותבת 28, ו-JPEF כותב 26. פיי הייתה ביניהם, בגלל מקצועה.

הגרמנים הורו לה לפתח את התמונות שצילמו בטבח, והיא הכינה בסתר עותקים גם לעצמה. באחת התמונות זיהתה את פני בני משפחתה המתים בקבר האחים. לפי ויקיפדיה העברית והאנגלית, זה מה שגרם לה להחליט להצטרף להתנגדות.

בבריגדת מולוטבה

כחודש אחר כך תקפו פרטיזנים סובייטים את העיירה, ופיי ברחה איתם ליער. היא הצטרפה לבריגדת מולוטבה, שרוב אנשיה היו שבויי מלחמה סובייטים שברחו מהשבי הגרמני. לפי JPEF קיבלו אותה כי גיסה היה רופא, והם נזקקו נואשות לכל מי שידע משהו ברפואה, אף שלא היה לה ניסיון רפואי קודם. הרופא של המחנה היה וטרינר.

מספטמבר 1942 עד יולי 1944 שירתה כאחות וכלוחמת (ויקיפדיה העברית והאנגלית). היא השתתפה בפשיטות על עיירת הולדתה כדי להשיג אספקה, ובאחת מהן הורתה לחבריה לשרוף את ביתה הישן, כדי שלא יישאר בידי הגרמנים.

בזיכרונותיה, לפי ויקיפדיה, כתבה גם על גניבות ושכרות, על קצין שכמעט הרג אותה כשדחתה את חיזוריו, ועל אנטישמיות: היא כתבה שכיהודייה נאלצה לעבוד קשה פי שניים כדי להיחשב ראויה כמו הבנות הלא-יהודיות. על מקומן של נשים ביחידות ראו נשים בהתנגדות, ועל היחסים עם היחידות הסובייטיות ראו היהודים והפרטיזנים הסובייטים.

המצלמה ביער

באחת הפשיטות על לנין הצליחה פיי להחזיר לעצמה את ציוד הצילום הישן שלה. בשנתיים הבאות צילמה יותר מ-100 תמונות (JPEF וויקיפדיה). לפי JPEF פיתחה את הנגטיבים בפורמט בינוני מתחת לשמיכות, הכינה ביום "הדפסי שמש", ובזמן משימות קברה את המצלמה ואת החצובה באדמה כדי לשמור עליהן.

לפי JPEF התמונות מראות צד נדיר של חיי הפרטיזנים. שתיים מהן מתוארות שם:

• הלוויה: שני פרטיזנים יהודים נקברים לצד פרטיזנים רוסים, אף שהאנטישמיות ביחידה הייתה חזקה.
• פגישה ביער: פיי ושלושה צעירים יהודים מחייכים בשמחה אחרי מפגש לא צפוי, כשכל אחד מהם חשב שהאחרים נהרגו.

אני רוצה שאנשים יידעו שהייתה התנגדות. יהודים לא הלכו כצאן לטבח. הייתי צלמת. יש לי תמונות. יש לי הוכחה.

פיי שולמן, מצוטטת באתר הקרן לחינוך על הפרטיזנים היהודים (JPEF), בתרגום חופשי

אחרי המלחמה

כשהצבא האדום שחרר את בלארוס ביולי 1944 התאחדה עם שניים מאחיה ועזבה את הבריגדה. באותה שנה נישאה למוריס שולמן, גם הוא פרטיזן יהודי, והם גרו בפינסק. לפי JPEF רצו לעזוב את העיר, שהזכירה להם "בית קברות". הם עברו למחנה העקורים לנדסברג בגרמניה, ושם, לפי ויקיפדיה, עזרו להבריח נשק למען עצמאות ישראל. ב-1948 היגרו לטורונטו שבקנדה, שם עבדה במפעל שמלות, ואחר כך צבעה תצלומים ביד וציירה בשמן.

היא קיבלה עיטורים מממשלות ברית המועצות ובלארוס, ארצות הברית וקנדה, וסיפרה את סיפורה לקהלים רבים. היא נפטרה ב-24 באפריל 2021, בגיל 101 (JPEF וויקיפדיה).

ספר וסרטים

• A Partisan's Memoir: Woman of the Holocaust (1995), ספר זיכרונותיה.
• Daring to Resist: Three Women Face the Holocaust (1999), סרט תיעודי של PBS.
• Out of the Fire (2000), סרט תיעודי של שלי סייוול.
• Four Winters (2022), סרט תיעודי על פרטיזנים יהודים.

המקור: ויקיפדיה העברית והאנגלית. ראו גם ספרים וסרטים.