מרד גטו ביאליסטוק

גטו ביאליסטוק

לפי ההסכם הגרמני-סובייטי של 1939 נכללה ביאליסטוק באזור הסובייטי, והגרמנים כבשו אותה רק ביוני 1941, עם הפלישה לברית המועצות. בימים הראשונים של הכיבוש רצחו יחידות האיינזצגרופן וגדודי משטרת הסדר אלפי יהודים (מוזיאון השואה בוושינגטון, USHMM).

באוגוסט 1941 הורו הגרמנים להקים גטו. כ-50,000 יהודים מהעיר ומהסביבה נדחקו לשטח קטן, שחולק לשני חלקים משני צדי נהר ביאלה. רוב התושבים עבדו בעבודות כפייה, בעיקר במפעלי טקסטיל גדולים (USHMM). לפי ויקיפדיה העברית והאנגלית חיו בביאליסטוק לפני המלחמה כמעט 60,000 יהודים.

פברואר 1943: הגירוש הראשון

בפברואר 1943 התקיים גל הגירוש ההמוני הראשון לטרבלינקה. לפי USHMM גורשו כ-10,000 יהודים, ומאות נוספים, רובם חלשים או חולים, נרצחו בזמן הגירוש. ויקיפדיה העברית והאנגלית מזכירות את הגירוש בלי לתת מספרים.

המחתרת והמפקדים

את המרד הוביל הארגון הצבאי האנטי-פשיסטי (בקיצור AOB), שלפי ויקיפדיה העברית היה שלוחה של הגוש האנטי-פשיסטי בוורשה.

• מרדכי טננבוים: ממפקדי המרד. לפי ויקיפדיה העברית היה גם בהנהגה הראשונה של הארגון היהודי הלוחם בוורשה בקיץ 1942.
• דניאל מושקוביץ: המפקד השני של המרד.
• יצחק פליישר: מפקד הנוער של בית״ר. במקור אחר שמו מופיע כברל פליישר.

מוזיאון השואה בוושינגטון מציין שמרד גטו ורשה נתן השראה למרידות שבאו אחריו, ובהן המרד בביאליסטוק.

ימי המרד, 16 עד 20 באוגוסט 1943

מול הלוחמים עמדו, לפי ויקיפדיה האנגלית, גדודי SS שתוגברו בעוזרים אוקראינים, בלארוסים ולטבים ("אנשי טרווניקי"). מספר החיילים הגרמנים אינו ידוע מהמקורות שקראנו.

באוגוסט 1943 החלו הגרמנים לרכז את יהודי הגטו לגירוש. בלילה של 16 באוגוסט פתחה המחתרת במרד. לפי USHMM תקפו הלוחמים את הכוחות הגרמניים לאורך רחוב סמולנה. מספר הלוחמים מוערך בכ-300 עד 500 (ויקיפדיה העברית והאנגלית).

גם על הנשק המקורות אינם מסכימים, ואפילו לא אותו ערך: בפתיחת הערך בוויקיפדיה מופיעים 25 רובים ו-100 אקדחים, ובגוף הערך מכונת ירייה אחת, רובים וכמה עשרות אקדחים, לצד בקבוקי תבערה מאולתרים.

1. 16 באוגוסט פרוץ המרד. הקרב המרכזי הסתיים בסביבות השעה 14:00, והתקפות לילה נמשכו עד הבוקר.
2. 17 באוגוסט הגרמנים פתחו במבצע רחב יותר, בתמיכת טנק ששלח אודילו גלובוצניק. באותו יום יצאו רכבות הגירוש.
3. 18 באוגוסט שלושה מוקדי התנגדות עדיין החזיקו מעמד.
4. 19 באוגוסט נתגלה בונקר, והלוחמים שבו נורו. ויקיפדיה העברית כותבת על 72 לוחמים שנורו ברחוב יורובייצקה 82, ו-USHMM כותב על 71.
5. 20 באוגוסט נפלו מוקדי ההתנגדות האחרונים. טננבוים ומושקוביץ נהרגו.

גם על מות המפקדים המקורות חלוקים: לפי פתיחת הערכים בוויקיפדיה העברית והאנגלית שמו קץ לחייהם כשנגמרה התחמושת, ובגוף הערך העברי מובא רק, על פי עדים, שהיו אמורים לעשות זאת. USHMM מסכם שהלחימה נמשכה חמישה ימים ומאות יהודים נהרגו בה. לפי ויקיפדיה האנגלית נפצעו תשעה גרמנים.

הגירוש והלוחמים שיצאו ליער

הגירוש יצא לפועל למרות המרד. המקורות נותנים מספרים שונים:

לוחמים אחדים הצליחו לפרוץ אל היערות שסביב העיר, בהם יער קנישין, והצטרפו ליחידות פרטיזנים, גם של הארמייה קריובה. ויקיפדיה העברית כותבת על כמה עשרות, ויקיפדיה האנגלית על כמה עשרות עד כמה מאות, ו-USHMM על יותר מ-100 שהצטרפו לפרטיזנים. בין השורדים הייתה אווה קרצובסקה, שהמשיכה להילחם עם הפרטיזנים. על נשים במחתרות הגטאות ראו נשים במחתרת.

הצבא הסובייטי גירש את הגרמנים מביאליסטוק ביולי 1944. מתוך כמעט 60,000 יהודי העיר שרדו רק מאות בודדות.