הארגון היהודי הלוחם (אי״ל)

הקמת הארגון בקיץ 1942

אי״ל נוסד ב-28 ביולי 1942, בימי הגירוש הגדול מגטו ורשה לטרבלינקה. את הארגון הקימו ראשי ארגון החלוץ ותנועות הנוער השומר הצעיר, דרור ועקיבא (ויקיפדיה העברית). מוזיאון השואה בוושינגטון (USHMM) מעריך שבתחילת דרכו מנה הארגון כ-200 חברים.

בהנהגה הראשונה היו שמואל ברסלב, יצחק צוקרמן, צביה לובטקין, מרדכי טננבוים ויוסף קפלן. ברסלב וקפלן נהרגו ב-3 בספטמבר 1942. בהתחלה היה בידי הארגון, לפי ויקיפדיה העברית, אקדח אחד בלבד.

על הרקע התנועתי של המחתרות אפשר לקרוא בדף תנועות הנוער והמחתרות.

ועד התיאום והפיקוד

ב-30 באוקטובר 1942 הוקם "ועד התיאום", שצירף לארגון גם את הבונד, פועלי ציון ופועלי ציון שמאל. בשלב הזה התגבש הפיקוד שהוביל את המרד:

• מפקד: מרדכי אנילביץ', איש השומר הצעיר.
• סגן המפקד: יצחק (אנטק) צוקרמן.
• אחראי על המודיעין: מארק אדלמן.
• נציג הארגון בצד הארי: אריה וילנר.

הארגון חולק ל-22 קבוצות, כל אחת לפי השתייכות מפלגתית או תנועתית. לצדו פעל בגטו הארגון הצבאי היהודי (אצ״י), שקם בנפרד ועל בסיס אחר, ושני הארגונים לא התאחדו.

פעולות ראשונות: כרוזים, עונשים ונשק

בחודשים הראשונים פעל הארגון כדי להסביר לתושבי הגטו מה פירוש "העקירה". אחד מכרוזיו קבע שהעקירה פירושה טרבלינקה, וטרבלינקה פירושה מוות (ויקיפדיה העברית).

הפעולה הבולטת הראשונה הייתה ההתנקשות ביוסף שרינסקי, מפקד המשטרה היהודית, ב-20 באוגוסט 1942. את ההתנקשות ביצע ישראל קאנאל. ב-29 באוקטובר 1942 הוצא להורג סגנו, יעקב לייקין. הארגון הוציא להורג משתפי פעולה נוספים והטיל מס על תושבי הגטו כדי לממן נשק.

הנשק הגיע בחלקו מהמחתרת הפולנית. לפי ויקיפדיה העברית קיבל הארגון מהארמייה קריובה עשרה רובים בנובמבר 1942, ובינואר 1943 כ-49 אקדחים, 50 רימוני יד וחומר נפץ. רוב הנשק היה אקדחים ורימונים מאולתרים (USHMM).

ינואר 1943: ההתנגדות הראשונה

ב-18 בינואר 1943, בגל הגירוש השני, תקפו לוחמי אי״ל את הגרמנים. לפי USHMM נתפסו רק 5,000 עד 6,500 יהודים, והגרמנים הפסיקו את הגירוש ב-21 בינואר. ויקיפדיה העברית מציינת שבפעולה נהרגו כחמישים גרמנים; ויקיפדיה האנגלית מעריכה שהלוחמים הרגו כתריסר גרמנים ופצעו עשרות. כאן, כמו בנתונים רבים אחרים, המקורות אינם מסכימים.

אחרי ינואר 1943 התכוננו אי״ל ואצ״י למערכה הבאה, שפרצה שלושה חודשים אחר כך.

במרד גטו ורשה ואחריו

ב-19 באפריל 1943 פרץ מרד גטו ורשה. הערכות מספר לוחמי אי״ל במרד נעות בין 220 (מארק אדלמן), כ-500 (USHMM) וכ-600 (ויקיפדיה האנגלית). ב-8 במאי 1943 נפל בונקר המפקדה ברחוב מילא 18, ומרדכי אנילביץ' ורבים ממפקדי הארגון מתו בו. צביה לובטקין ומארק אדלמן יצאו מהגטו דרך תעלות הביוב.

אחרי המרד הקימו שרידי הארגון יחידת פרטיזנים על שם מרדכי אנילביץ', כ-80 לוחמים, שפעלה ביערות וישקוב בין מאי לספטמבר 1943. רוב לוחמיה נהרגו, ובסוף המלחמה נותרו ממנה 10 עד 20 לוחמים (ויקיפדיה העברית). באוגוסט 1944 השתתפו צוקרמן ואדלמן במרד ורשה הפולני, בפלוגה של הארמייה לודובה.

אי״ל מחוץ לוורשה

השם "הארגון היהודי הלוחם" שימש גם תאים בערים אחרות. בקרקוב הוקם ארגון באוקטובר 1942, ופעולתו הבולטת הייתה ההתקפה על בית הקפה "ציגנריה" ב-22 בדצמבר 1942. שליחים הקימו תאים גם בברודי, צ'נסטוחובה, בנדין, ביאליסטוק ווילנה (ויקיפדיה העברית).

לפי ויקיפדיה העברית אין לראות בתאים האלה תנועה אחת עם הנהגה מרכזית, אלא ארגונים מקבילים שפעלו כל אחד במקומו. על המחתרות האלה ראו מרד גטו ביאליסטוק, ארגון הפרטיזנים המאוחד בווילנה וההתנגדות בגליציה המזרחית.

בשנת 1949 הוקם קיבוץ לוחמי הגטאות, שמפעיל את בית לוחמי הגטאות.