צביה לובטקין

ילדות ותנועה

צביה לובטקין נולדה ב-9 בנובמבר 1914 בעיירה ביטן (Byteń) שליד סלונים, אחת משבעה ילדים במשפחה מסורתית. לפי האנציקלופדיה לנשים יהודיות (JWA) הסתתרו הוריה בזמן השואה, נתגלו ב-1942 ונורו במקום, וגם שלוש מאחיותיה נספו. אחותה אהובה עלתה לארץ ב-1938.

היא למדה בבית ספר ממשלתי פולני וקיבלה חינוך עברי ממורים פרטיים. בנעוריה הצטרפה לתנועת פרייהייט (דרור), ודרכה יצאה להכשרות של החלוץ בלוצק ובקיילצה. ב-1938 עברה לוורשה כמרכזת ההכשרות במרכז החלוץ (ויקיפדיה העברית). באוגוסט 1939 הייתה צירה בקונגרס הציוני ה-21 בז'נבה, וחזרה לפולין אף שחיכתה לה אשרת עלייה. על התנועות עצמן ראו תנועות הנוער והמחתרת.

בגטו ורשה, 1940 עד 1942

בפרוץ המלחמה יצאה הנהגת התנועה מזרחה, והתיישבה בקובל. בתחילת ינואר 1940 חזרה לובטקין לשטח הכיבוש הגרמני, והגיעה לוורשה. בית דרור ברחוב דז'לנה 34 היה מרכז של התנועה, ובו גם מטבח ציבורי (ויקיפדיה העברית ו-JWA). באביב 1940 הצטרף אליה יצחק (אנטק) צוקרמן, לימים בן זוגה.

בגטו ורשה ייצגה את דרור בקואורדינציה החלוצית ומול היודנראט, ניהלה משא ומתן עם הג'וינט על כספים, ועברה שוב ושוב את חומות הגטו כדי לבקר בחוות ההכשרה. בעדותה במשפט אייכמן סיפרה, לפי JWA, שהידיעות על וילנה ועל חלמנו בסתיו 1941 הביאו אותה ואת חבריה להפסיק את הפעילות התרבותית ולהתמסר להגנה.

היא הייתה בין מייסדי הגוש האנטי-פשיסטי, וב-28 ביולי 1942, שבוע אחרי תחילת הגירוש הגדול, השתתפה בפגישת היסוד של הארגון היהודי הלוחם. לפי ויקיפדיה העברית הייתה אחראית על הקשריות, הצעירות בעלות המראה הארי שהעבירו ידיעות ונשק בין הגטאות, אך בשל מראה היהודי לא יכלה לשמש קשרית בעצמה. ויקיפדיה האנגלית מתארת אותה כאישה היחידה בפיקוד העליון של אי"ל, וויקיפדיה העברית כותבת שלא מונו נשים למפקדה, אבל לובטקין, מרים היינסדורף וטוסיה אלטמן נהגו להשתתף בדיוניה.

במרד ובדרך הביוב

ב-18 בינואר 1943 הייתה לובטקין בקבוצה של צוקרמן, אריה וילנר ואליעזר גלר, שהתבצרה בבניין וירתה על הגרמנים. ב-19 באפריל 1943, ביום הראשון של המרד, הייתה בעמדה ברחוב נלבקי 33. בשבועות הבאים נעה בין העמדות והבונקרים וקיימה קשר בין המפקדה לבין הלוחמים והתושבים (ויקיפדיה העברית ו-JWA).

ב-29 באפריל הצטרפה למפקדה בבונקר מילא 18. ב-7 במאי ליוותה קבוצה אל בונקר ברחוב פרנצ'יסקנסקה 22, שהייתה בו יציאה לביוב. כשחזרה בערב 8 במאי עם מארק אדלמן, כבר נפל הבונקר במילא 18 ומרדכי אנילביץ' לא היה בחיים. לפי ויקיפדיה העברית נשארו לובטקין, אדלמן וטוסיה אלטמן ההנהגה היחידה, ולובטקין קיבלה עליה את הפיקוד.

1. 9 במאי 1943 כ-60 לוחמים פצועים ואזרחים מתקבצים בבונקר בפרנצ'יסקנסקה 22. שליחים נשלחים לביוב ופוגשים את קאז'יק (שמחה רותם), שליח מהצד הארי.
2. הדרך בביוב הקבוצה מתקדמת עד מתחת לרחוב פרוסטה. ניסיון לחזור ולהביא את הנותרים בגטו נכשל, כי הגרמנים חסמו את התעלות.
3. 10 במאי 1943, בבוקר משאית מגיעה לפתח הביוב וכ-40 לוחמים עולים עליה. קבוצה של 15 עד 20 שחיכתה בתעלה רחוקה נשארת מאחור.
4. אחר כך רוב הניצולים מצטרפים לפרטיזנים של הארמייה לודובה ביערות וישקוב. לובטקין, צוקרמן, אדלמן ואחרים מסתתרים בוורשה.

לפי JWA ליוותה אותה המחשבה על החברים שנשארו בגטו עד יום מותה. באוגוסט עד אוקטובר 1944 לחמה במרד ורשה הפולני ביחידת אי"ל קטנה שצורפה לארמייה לודובה, ובנובמבר 1944 חולצה עם אחרוני הלוחמים ממסתור.

אחרי המלחמה: הבריחה ולוחמי הגטאות

אחרי השחרור עברו לובטקין וצוקרמן ללובלין, שבה שרדו לפי שניהם כ-15,000 יהודים, ושם פגשו את אבא קובנר. ב-1 במרץ 1945 יצאה עם קובנר וקבוצתו לרומניה, אך הדרך לארץ מבוקרשט הייתה חסומה והיא חזרה לפולין (ויקיפדיה האנגלית ו-JWA). היא הייתה פעילה בארגון הבריחה, שהעביר יהודים מערבה ומשם לארץ.

במאי 1946 עלתה לארץ, ונאומה בוועידת הקיבוץ המאוחד ביגור באותה שנה, לפני כששת אלפים שומעים, היה אירוע מרכזי בהכרת השואה ביישוב. בסוף 1946 נישאה לצוקרמן בבזל. ב-18 באפריל 1949 עלו חברי הגרעין על אדמת קיבוץ לוחמי הגטאות, ולובטקין עמדה בראש ההנהלה הזמנית. היא סייעה בגיוס כספים להקמת בית לוחמי הגטאות על שם יצחק קצנלסון (ויקיפדיה העברית). ב-1961 העידה במשפט אייכמן.

לובטקין נפטרה בביתה בקיבוץ ב-11 ביולי 1978, ועל מצבתה נכתב רק "צביה". ספרה "בימי כליון ומרד" יצא לאור אחרי מותה. היישוב מעלה צביה קרוי על שמה, ודואר ישראל הוציא ב-1985 בול עם דיוקנה ודיוקן צוקרמן. ראו גם נשים במחתרת.