גטו ורשה

הקמת הגטו וסגירתו

ורשה הייתה לפני המלחמה מרכז יהודי עצום. לפי מוזיאון השואה בוושינגטון (USHMM) חיו בה יותר מ-350,000 יהודים, כ-30% מתושבי העיר. זו הייתה הקהילה היהודית הגדולה בפולין ובאירופה, והשנייה בגודלה בעולם אחרי ניו יורק.

ב-12 באוקטובר 1940, ביום הכיפורים, הודיעו הגרמנים ברדיו על אזור מגורים יהודי שאליו חייבים היהודים לעבור (ויקיפדיה העברית). כ-100,000 פולנים פונו מהאזור, וכ-180,000 יהודים הועברו אליו והצטרפו לכ-200,000 שכבר גרו בו. ב-16 בנובמבר 1940 נחסמו כל המעברים, והגטו הוקף חומה.

לפי ויקיפדיה העברית השתרע הגטו על כ-2% משטח העיר, בזמן שהיהודים היו 38% מאוכלוסייתה. USHMM מעריך כ-2.4% מהשטח וכ-3.4 קמ״ר (1.3 מייל רבוע). עד מרץ 1941 הובאו לגטו עוד כ-150,000 יהודים מערים אחרות, ובשיאו חיו בו, לפי ההערכות, בין 400,000 ל-450,000 בני אדם.

רעב, מחלות והברחה

מנת המזון הרשמית הייתה זעומה. לפי ויקיפדיה העברית קיבל אדם כ-184 קלוריות ביום, כ-15% ממה שעובד או נער צריכים. בשנה הראשונה מתו בגטו 43,258 בני אדם, כשליש מהם מתת-תזונה. USHMM מעריך שבין 1940 לאמצע 1942 מתו בגטו כ-83,000 יהודים, ושבאוגוסט 1941 מתו יותר מ-5,000 בני אדם בחודש.

ההברחה הייתה דרך הישרדות. ילדים, בדרך כלל בני 7 עד 13, חמקו לצד הארי של העיר כדי להביא מזון. יחידה של שירות הסדר היהודי הופקדה על מניעת ההברחה, ומעטים מהמבריחים התעשרו.

היודנראט

הגסטפו מינה את המהנדס אדם צ'רניאקוב ליושב ראש היודנראט, מועצת היהודים. ביולי 1942, כשהבין שהגרמנים מתכוונים לרצוח את המגורשים, שם קץ לחייו.

עונג שבת: התיעוד מבפנים

ההיסטוריון עמנואל רינגלבלום ייסד בגטו ארגון חשאי בשם "עונג שבת", שתיעד את חיי הגטו ואת המדיניות הגרמנית. החומר שאסף נקרא היום "ארכיון רינגלבלום" (USHMM, ויקיפדיה העברית).

בגטו פעל גם יאנוש קורצ'אק, הסופר והמחנך, שמופיע בין האישים שנספו בגטו או במחנות ההשמדה.

בגטו פעלו גם תנועות נוער ומפלגות: השומר הצעיר, דרור, עקיבא, הבונד, בית״ר ואחרות. מתוכן צמחו בהמשך שני ארגוני הלחימה. על הקשר בין התנועות למחתרת אפשר לקרוא בדף תנועות הנוער והמחתרות.

האקציה הגדולה, קיץ 1942

בקיץ 1942 התחיל הגירוש ההמוני לטרבלינקה. המקורות נבדלים ביום הפתיחה: ויקיפדיה העברית (בערך על הגטו) נותנת 21 ביולי, ערב תשעה באב; USHMM נותן 22 ביולי; ויקיפדיה האנגלית נותנת 23 ביולי. הגירוש נמשך עד 21 בספטמבר 1942.

המגורשים רוכזו באומשלגפלץ, הכיכר ליד מתחם בית החולים בסטבקי, ומשם הועלו לרכבות. המכסה היומית התחילה ב-6,000 איש ועלתה ל-7,000 ואחר כך ל-10,000 (ויקיפדיה העברית).

אחרי האקציה נותרו בגטו 50,000 עד 60,000 יהודים, לפי ויקיפדיה העברית. בימים האלה, ב-28 ביולי 1942, נוסד הארגון היהודי הלוחם (אי״ל).

מהתנגדות ינואר 1943 אל המרד

ב-18 בינואר 1943 החל גל גירוש שני. לוחמי אי״ל והארגון הצבאי היהודי (אצ״י) פתחו באש, והגרמנים הפסיקו את הגירוש אחרי כמה ימים. לפי USHMM נתפסו רק 5,000 עד 6,500 איש, ולפי ויקיפדיה העברית כ-5,000, במקום 8,000 שתכנן אודילו גלובוצניק. לפי ויקיפדיה האנגלית נהרגו באותם ימים כ-1,200 יהודים.

לפי ההיסטוריון ישראל גוטמן, כפי שמובא בוויקיפדיה האנגלית, נותרו בגטו באפריל 1943 לכל היותר 40,000 יהודים, פחות מ-60,000 ויותר שעולים מהנתונים הרשמיים.

ב-19 באפריל 1943, ערב פסח, נכנסו הגרמנים לגטו כדי לחסל אותו, ופרץ מרד גטו ורשה. ב-16 במאי הודיע מפקד הדיכוי יירגן שטרופ שהפעולה הסתיימה, ופוצץ את בית הכנסת הגדול. הגטו נהרס בניין אחר בניין, ובחורבותיו הקימו הגרמנים מחנה ריכוז.

לפי USHMM נשארו אחרי חיסול הגטו עד 20,000 יהודים במסתור בצד הארי של ורשה. ב-1 באוגוסט 1944 פרץ מרד ורשה הפולני, והגרמנים דיכאו אותו והחריבו את מרכז העיר באוקטובר 1944. הצבא האדום נכנס לעיר ההרוסה ב-17 בינואר 1945.