ארגון הפרטיזנים המאוחד (FPO)

הקריאה: "לא נלך כצאן לטבח"

בסוף 1941 כבר נרצחו בפונאר עשרות אלפי יהודים מגטו וילנה. ב-31 בדצמבר 1941 הוקרא לראשונה בגטו כרוז שכתב אבא קובנר. הכרוז קרא ליהודים להתנגד בנשק, שלושה שבועות לפני שקם ארגון שיכול היה לעשות זאת (ויקיפדיה העברית והאנגלית).

לא נלך כצאן לטבח

אבא קובנר, כרוז שהוקרא בגטו וילנה ב-31 בדצמבר 1941

ייסוד הארגון, 21 בינואר 1942

שלושה שבועות אחרי הכרוז, ב-21 בינואר 1942, נפגשו נציגי תנועות הנוער הציוניות ונציגי הקומוניסטים והחליטו להקים ארגון לוחם משותף. לפי ויקיפדיה האנגלית התקיימה הפגישה ברחוב רודניקו 6, בבניין משרדי היודנראט.

באביב 1942 הצטרפו לארגון צעירי הבונד. תנועת דרור (החלוץ-דרור) הקימה קבוצה נפרדת בהנהגת יחיאל שיינבוים, "קבוצת המאבק של יחיאל", שהתאחדה עם ה-FPO באביב 1943 (ויקיפדיה האנגלית).

ויקיפדיה האנגלית מציינת שה-FPO היה ארגון ההתנגדות היהודי הראשון בגטאות הכבושים, ושאחריו, באוגוסט 1942, קמה המחתרת בלחווא.

המבנה, הנשק והשליחות

החברים אורגנו ב"חמישיות": שלוש חמישיות היו מחלקה של כ-15 איש, ושש עד שמונה מחלקות היו גדוד של 100 עד 120 איש (ויקיפדיה האנגלית). המקורות שקראנו אינם נותנים מספר כולל של חברי הארגון.

• נשק: בשנת 1942 התמקד הארגון ברכישת נשק. בגטו ייצרו רימונים ובקבוקי תבערה, ורובים ונשק אחר נקנו מהאוכלוסייה המקומית.
• שליחים: הארגון שלח שליחים לגטאות גרודנו, ורשה וביאליסטוק כדי לספר על ההשמדה בליטא.
• קשריות: ליזה מאגון נעה בצד הארי בזכות מראה ותעודות מזויפות, הזהירה את יהודי גטו אושמיאני מפני אקציה, והייתה הקשרית המרכזית של הארגון. היא נעצרה ונורתה בפונאר ב-17 בפברואר 1943. סיסמת הגיוס של ה-FPO, "ליזה קוראת", נבחרה לזכרה.
• חבלה: ויטקה קמפנר, מקשרת בין הגטו לעיר, בחרה את המקום לפעולת החבלה הראשונה של הארגון נגד רכבת גרמנית. המקורות נבדלים במועד הפעולה.

פרשת ויטנברג, יולי 1943

ביולי 1943 דרשו הגרמנים להסגיר להם את יצחק ויטנברג. ב-15 ביולי זימן ראש היודנראט יעקב גנס את אנשי ה-FPO ועצר את ויטנברג. לוחמי הארגון שחררו אותו. אז הזהיר גנס שאם ויטנברג לא יימסר, יחוסל הגטו כולו.

תחת לחץ של תושבי הגטו הסגיר ויטנברג את עצמו ב-16 ביולי 1943, ולמחרת נמצא מת. הגרסאות על מותו שונות: ויקיפדיה האנגלית כותבת שלפי רוב העדויות שם קץ לחייו, ובערך על הגטו בוויקיפדיה העברית מובאות שתי גרסאות, ציאניד או מוות בעינויים.

אחרי הפרשה מונה אבא קובנר למפקד, והארגון החליט לצאת אל היערות. ב-24 ביולי 1943 יצאה הקבוצה הראשונה, "קבוצת ליאון" (על שם הכינוי של ויטנברג), בהנהגת יוסף גלזמן אל יערות נארוץ'. בתגובה איימו הגרמנים להרוג את משפחותיהם של צעירים שיברחו ליער.

ספטמבר 1943: הקריאה שלא נענתה

ב-1 בספטמבר 1943, בימי הגירוש לאסטוניה, הורה ה-FPO לגייס את שני גדודיו לקרב. בעקבות הלשנה הושמד אחד הגדודים, כ-100 איש, בידי כוחות גרמניים ואסטוניים. באותו יום פרסם הארגון כרוז שקרא להתנגד בכוח לגירוש. תושבי הגטו לא נענו, כי האמינו שהגירוש הוא לעבודה ולא להשמדה (ויקיפדיה העברית והאנגלית).

מוזיאון השואה בוושינגטון (USHMM) מתאר את אותם ימים כך: לוחמי ה-FPO התעמתו עם הגרמנים שנכנסו לגטו, וכיוון שהיודנראט שיתף פעולה עם הגירוש, ברחו הלוחמים ליערות.

דרך הביוב אל יער רודניקי

ב-23 בספטמבר 1943, ביום חיסול הגטו, הוביל אבא קובנר קבוצת לוחמים דרך תעלות הביוב אל מחוץ לעיר, והם הצטרפו לקבוצתו של שיינבוים ביער רודניקי. לפי ויקיפדיה העברית סירב קובנר לאפשר לחלק מהחברים להצטרף, מחשש שקבוצה גדולה תיתפס.

ביער חולקו הלוחמים היהודים לארבעה גדודים: "הנוקם", "לניצחון", "מוות לפשיזם" ו"במאבק". רובם השתלבו בהמשך ביחידות הפרטיזנים הסובייטיות. על היחסים בין הלוחמים היהודים לבין הפרטיזנים הסובייטים ראו פרטיזנים סובייטים ויהודים.

ביולי 1944 השתתפו לוחמי ה-FPO במבצע הסובייטי לשחרור וילנה. לפי ויקיפדיה האנגלית, החברה האחרונה הידועה של הארגון, פניה ברנצובסקיה, נפטרה ב-22 בספטמבר 2024.