יער רודניקי

היער

יער רודניקי (בליטאית Rūdninkų giria, בפולנית Puszcza Rudnicka) שוכן דרומית לווילנה. לפי ויקיפדיה העברית והאנגלית הוא היער החמישי בגודלו בליטא, ורובו עצי אורן. בשטחו יש הבדל בין המקורות: ויקיפדיה העברית כותבת כ-60,000 הקטאר, וויקיפדיה האנגלית יותר מ-37,500 הקטאר, מהם כ-26,000 מכוסים עצים. נהר המרקיס ויובליו זורמים לאורך שוליו הצפוניים והמערביים (ויקיפדיה העברית).

גם המרחק מהעיר מופיע במקורות בצורות שונות: ויקיפדיה העברית כותבת כ-25 קילומטר דרומית לווילנה, ויקיפדיה האנגלית 23 קילומטר, אתר ארגון יוצאי וילנה והסביבה בישראל כותב כ-12 מייל ממרכז העיר, וויקיפדיה העברית, בערך על רוז'קה קורצ'אק, כותבת כ-60 קילומטר. ההבדל נובע כנראה מהנקודה ביער שאליה מודדים.

לפי אתר יוצאי וילנה, הפרטיזנים הראשונים ביער, רובם חיילים סובייטים וקומוניסטים, הגיעו ב-1942 והקימו בסיס סביב בקתות ציד ישנות.

היציאה מגטו וילנה, ספטמבר 1943

בגטו וילנה לא נענו התושבים לקריאת ה-FPO למרד, והמחתרת החליטה להוציא את לוחמיה ליערות. קבוצה ראשונה בהנהגת יוסף גלזמן יצאה כבר ב-24 ביולי 1943 ליערות נארוץ' (ראו יער נארוץ'). לפי ויקיפדיה האנגלית הגיעה בתחילת ספטמבר 1943 קבוצה של כ-70 איש מארגונו של יחיאל שיינבוים ליער רודניקי.

ב-23 בספטמבר 1943, יום חיסול הגטו, הוביל אבא קובנר קבוצת צעירים החוצה דרך תעלות הביוב, והם הגיעו ליער רודניקי (ויקיפדיה העברית). לפי USHMM שלח קובנר כ-300 פרטיזנים ליער, ומי שנשארו איתו נלחמו זמן קצר בגרמנים מבניינים נטושים ואז נמלטו.

עם הלוחמים האחרונים יצאה גם רוז'קה קורצ'אק, ולפי ויקיפדיה העברית לקחה איתה את ארכיון המסמכים של הארגון.

ארבעת הגדודים היהודיים

לפי ויקיפדיה האנגלית, אחרי 23 בספטמבר 1943 התאחדה קבוצתו של קובנר עם קבוצתו של שיינבוים, והמחנה חולק לארבע קבוצות. ויקיפדיה העברית כותבת שקובנר "פיקד על גדוד 'הנוקם' במחנה היהודי ביער".

לפי אתר יוצאי וילנה היו ביער בשיא כ-300 פרטיזנים יהודים, שגרו בבונקרים תת קרקעיים, כ-100 לוחמים בכל אחד. רוב הלוחמים, לפי ויקיפדיה האנגלית, הצליחו להשתלב ביחידות הפרטיזנים הסובייטיות. על המסגרת הזאת ראו פרטיזנים סובייטים ויהודים.

קובנר עצמו האמין שהיהודים צריכים להילחם כיהודים, ולפי USHMM סירב להצטרף לקבוצות פרטיזנים ליטאיות או רוסיות.

הלוחמים מגטו קובנה

לא כל הלוחמים ביער באו מווילנה. בגטו קובנה קם ב-1943 ארגון הלחימה היהודי הכללי, שאיחד את קבוצות ההתנגדות העיקריות בגטו. לפי ויקיפדיה האנגלית יצאו בהכוונתו כ-300 לוחמים כדי להצטרף לקבוצות פרטיזנים יהודיות, וכ-70 מהם נפלו בקרב. בסך הכול ברחו מהגטו כ-500 יהודים, ממקומות העבודה ומהגטו עצמו, והצטרפו לפרטיזנים יהודים וסובייטים ביערות דרום מזרח ליטא ובלארוס.

ויקיפדיה האנגלית אינה מפרטת כמה מלוחמי קובנה הגיעו לרודניקי דווקא, ולכן איננו נותנים כאן מספר.

החיים ביער והפעולות

לפי אתר יוצאי וילנה היו מחלות, רעב ומזג אוויר קשה בעיות קשות במחנה. הלוחמים יצאו לפעולות חבלה כמעט כל יום, וחיפשו נשק ומזון אצל איכרי הסביבה. רוז'קה קורצ'אק הייתה אחראית, לפי ויקיפדיה העברית, על השגת מזון וחלוקתו ועל הכביסה, ונאבקה על זכותן של הנשים להשתתף בלחימה.

ויטקה קמפנר מונתה ביער למפקדת מחלקת הסיור. לפי ויקיפדיה העברית הביאה קבוצה של יהודים אל היער בניגוד לפקודת מפקדת הפרטיזנים, ובעדותה דיברה על כ-60 איש.

לפי USHMM אלה תוצאות פעולותיו של גדוד "הנוקמים" של קובנר:

• יותר מ-180 מייל (כ-290 קילומטר) של מסילות ברזל
• 5 גשרים
• 40 קרונות רכבת של האויב
• 212 חיילי אויב שנהרגו
• לפחות 71 יהודים שחולצו

החזרה לווילנה ומה שנשאר

ביולי 1944 השתתפו לוחמי ה-FPO במתקפה הסובייטית על וילנה (ויקיפדיה האנגלית). לפי USHMM חזרו קובנר והפרטיזנים לווילנה עם הצבא האדום ב-7 ביולי 1944, והעיר נכבשה מידי הגרמנים ב-13 ביולי. ויטקה קמפנר הצטרפה באותו חודש לצבא האדום (ויקיפדיה העברית).

רוז'קה קורצ'אק הגיעה לארץ ישראל כבר בדצמבר 1944, כשליחה הראשונה של הפרטיזנים לספר את סיפור הלוחמים ליישוב. ספרה "להבות באפר" יצא לראשונה ב-1946 בהוצאת הקיבוץ הארצי השומר הצעיר (ספריית פועלים), ובמהדורה השלישית המורחבת, ב-1965, נוסף לו חלק על היער (ויקיפדיה העברית). ראו גם ספרים וסרטים.

אחרי המלחמה עלו קובנר, קמפנר וקורצ'אק לארץ. על הקבוצה שהקים קובנר אחרי המלחמה ראו נקם.