גטו וילנה

וילנה היהודית והכיבוש הגרמני

בספרות העברית כונתה וילנה "ירושלים דליטא", כינוי למעמדה כמרכז רוחני יהודי. לפי מוזיאון השואה בוושינגטון (USHMM) חיו בעיר באוקטובר 1939 כ-200,000 תושבים, ובהם יותר מ-55,000 יהודים. אליהם הצטרפו 12,000 עד 15,000 פליטים יהודים מפולין הכבושה. באוקטובר 1939 העבירה ברית המועצות את אזור וילנה לליטא, ובאוגוסט 1940 סופחה ליטא כולה לברית המועצות.

ב-24 ביוני 1941, שלושה ימים אחרי פלישת גרמניה לברית המועצות, נכנס הוורמאכט לעיר. היהודים נשלחו מיד לעבודות כפייה, ונכפה עליהם הטלאי הצהוב.

פונאר: הרציחות של 1941

פונאר (Ponary), יער ליד העיר, היה אתר הרצח של יהודי וילנה. לפי USHMM רצחו שם האיינזצגרופן ועוזריהם הליטאים ביולי 1941 כ-5,000 גברים יהודים, ובסוף אוגוסט עוד כ-3,500. ב-2 בספטמבר 1941, ב"פרובוקציה הגדולה", נרצחו 3,700 יהודים (ויקיפדיה העברית).

בספטמבר 1943 הכריחו הגרמנים אסירים יהודים לפתוח את קברי האחים בפונאר ולשרוף את הגופות, כדי למחוק את עקבות הרצח (USHMM).

שני הגטאות והיודנראט

ב-6 עד 7 בספטמבר 1941 רוכזו כ-38,000 יהודים בשני גטאות (ויקיפדיה העברית). לגטו 1 הועברו מי שנחשבו כשירים לעבודה, ולגטו 2 מי שנחשבו בלתי כשירים. לפי ויקיפדיה העברית שוכנו בגטו 1 כ-29,000 איש ובגטו 2 כ-11,000. הגרמנים הכריזו ש-12,000 יהודים יישארו בגטו 1, אבל בפועל חיו בו כ-20,000. לפי USHMM לקחו אקציות חוזרות את רוב יושבי גטו 1 אל מותם בפונאר.

גטו 2 חוסל עוד בשנת 1941 ותושביו נרצחו בפונאר. המקורות נבדלים במועד: USHMM כותב שהוא חוסל באוקטובר 1941, וויקיפדיה העברית כותבת שהוא חוסל עד סוף דצמבר 1941.

בראש היודנראט עמד יעקב גנס. לפי ויקיפדיה העברית ניסה גנס להציל חלק מהקהילה באמצעות עבודה, וגם על ידי מסירת זקנים וחולים לגירוש. המשטרה היהודית שלו ספגה ביקורת מצד האסירים.

תרבות בתוך הגטו

למרות הרצח המתמשך, התקיימו בגטו חיי תרבות ענפים. לפי ויקיפדיה העברית:

• תיאטרון הגטו העלה יותר מ-100 הצגות בתוך שנה.
• בספריית שטראשון נרשמו כ-4,700 קוראים, מתוך כ-17,000 תושבים.
• פעלו בגטו תזמורת סימפונית ומקהלה.
• "בריגדת הנייר" הסתירה והבריחה ספרים, כתבי יד ומסמכים של התרבות היהודית.

במאי 1943 כתב הירש גליק, אסיר צעיר בגטו, את שיר הפרטיזנים לזכר לוחמי גטו ורשה. מפקדת הפרטיזנים בגטו החליטה לאמץ אותו כהמנון הלוחמים, והשיר התפשט משם למחנות וליערות (ויקיפדיה העברית, הערך "שיר הפרטיזנים").

המחתרת: ארגון הפרטיזנים המאוחד

ב-21 בינואר 1942 נוסד בגטו ארגון הפרטיזנים המאוחד (FPO), שאיחד קומוניסטים, בונדיסטים וציונים. מפקדו היה יצחק ויטנברג, וסגניו אבא קובנר ויוסף גלזמן. בשנת 1943 הצטרפה אליו קבוצתו של יחיאל שיינבוים.

ביולי 1943 דרשו הגרמנים להסגיר את ויטנברג ואיימו להשמיד את הגטו. ב-16 ביולי 1943 הסגיר ויטנברג את עצמו לגסטפו. הגרסאות על מותו שונות: לפי אחת בלע ציאניד, ולפי אחרת מת בעינויים (ויקיפדיה העברית).

חיסול הגטו והיציאה ליערות

באוגוסט 1943 גורשו אלפים למחנות עבודה באסטוניה. ב-1 בספטמבר כותר הגטו, ולפי ויקיפדיה העברית נשלחו כ-7,000 איש לאסטוניה. לוחמי ה-FPO התעמתו עם הגרמנים בכניסה לגטו, אבל תושבי הגטו לא נענו לקריאה למרד, ורוב הלוחמים יצאו ליערות (USHMM).

ב-23 בספטמבר 1943 חוסל הגטו. לפי USHMM נשלחו ילדים, זקנים וחולים לסוביבור או נרצחו בפונאר, גברים נשלחו למחנות עבודה באסטוניה ונשים למחנות עבודה בלטביה. באותו יום יצאה קבוצת לוחמים בהנהגת אבא קובנר דרך תעלות הביוב. לפי ויקיפדיה העברית יצאו כ-150 לוחמים דרך הביוב והצטרפו לפרטיזנים ביערות הסמוכים.

הלוחמים הגיעו ליער נארוץ' וליער רודניקי. הצבא האדום כבש את וילנה ביולי 1944: ויקיפדיה העברית נותנת בערך על הגטו 12 ביולי, ובערך על ה-FPO 13 ביולי. לפי ויקיפדיה העברית שרדו כ-250 אסירים ממחנה HKP שניהל קרל פלגה, וכמה יהודים ניצלו בזכות חסידי אומות העולם.