מחנות המשפחות ביערות

מה היה מחנה משפחות

רוב יחידות הפרטיזנים קיבלו רק מי שיכול להילחם, ולעתים רק מי שהביא נשק. לפי JPEF, פרטיזנים עם ילדים קטנים נשארו לרוב במובלעות מוסתרות ביער, ורוב הקבוצות לא קיבלו משפחות.

לפי יד ושם, בבלארוס ובאוקראינה קמו בלב היערות העבותים מחנות משפחות. היהודים שחיו בהם לא היו לוחמים, והלוחמים היהודים האכילו אותם והגנו עליהם. לפי ויקיפדיה האנגלית, רבים מהם היו צעירים מדי או זקנים מדי כדי להילחם, וקיוו לשרוד את המלחמה ביער.

בדרך כלל גרו ביער בבונקרים חפורים באדמה שנקראו זמליאנקות. אנשי המחנה שאינם לוחמים עבדו כבעלי מלאכה, טבחים, תופרות וחובשים. לפי USHMM, במערב בלארוס, במערב אוקראינה ובמזרח פולין תיקנו אנשי מחנות המשפחות נשק, תפרו בגדים ובישלו ללוחמים, וסייעו לפעולות של הפרטיזנים הסובייטים.

מחנה האחים בלסקי

טוביה בלסקי (ביילסקי) ואחיו עשהאל, זוס ואהרון הקימו את הקבוצה אחרי שבדצמבר 1941 רצחו הגרמנים את הוריהם ושניים מאחיהם בגטו נובוגרודק, לפי USHMM. לפי ויקיפדיה העברית, הקבוצה התגבשה באביב 1942.

העיקרון של טוביה היה לקבל כל יהודי, גם מי שלא יכול להילחם. לכן הקבוצה גדלה מהר:

לפי USHMM, כ-150 גברים השתתפו בפעולות מזוינות, ויותר מ-70 אחוז מאנשי הקבוצה היו נשים, זקנים וילדים. בדצמבר 1943 עבר המחנה לבסיס הקבוע שלו ביער נאליבוקי, אזור ביצתי על הגדה הימנית של נהר הנמן. USHMM מתאר אותו כקהילה יהודית ביער: היו בו סדנאות שהעסיקו לפחות 200 איש, טחנה, מאפייה, מכבסה, מרפאה, בית ספר, בית כנסת ובית משפט.

באופן רשמי פוצלה הקבוצה לשתי יחידות של בריגדת קירוב הסובייטית, "קלינין" ו"אורדז'וניקידזה", אבל בפועל נשארה מאוחדת בפיקוד טוביה. "קלינין" הוא אפוא שם של יחידה, לא של אדם. פירוט נוסף בעמוד פרטיזני בלסקי.

יחידה 106 של שלום זורין

שלום זורין נולד ב-1902 במינסק, התנדב לצבא האדום בגיל 16 ולחם במלחמת האזרחים. אחרי הכיבוש הגרמני נכלא בגטו מינסק ונשלח לעבוד במחנה שבויים. לפי ויקיפדיה העברית, שם פגש קצין סובייטי בשם סמיון גנזנקו, והשניים ברחו ליערות סביב מינסק והקימו יחידת פרטיזנים. גנזנקו החליט להקים יחידה יהודית נפרדת בפיקוד זורין. היא נקראה תחילה יחידה 106 ואחר כך יחידת זורין.

כמו בלסקי, גם זורין שם את הצלת היהודים בראש, וקיבל משפחות שלמות. לפי ויקיפדיה העברית, היחידה התחילה בכ-60 איש עם 15 כלי נשק, וגדלה לכ-800. אחרי פשיטות של הגרמנים ושל משתפי פעולה בלארוסים היא עברה ליערות נאליבוקי.

• מתפרה, סנדלריה, מאפייה ומפעל נקניקים.
• תיקון נשק וייצור פצצות.
• טחנת קמח.
• בית חולים שדה עם רופאים יהודים שברחו מגטו מינסק, ששירת גם יחידות פרטיזנים אחרות באזור.
• בית ספר שלמדו בו כ-70 תלמידים בכל הגילים.

ביולי 1944, בקרבות עם הגרמנים הנסוגים, נפצע זורין ברגלו, והרגל נקטעה. אחרי שהצבא האדום שחרר את האזור פורקה היחידה.

החיים במחנה

החיים במחנות היו קשים. לפי ויקיפדיה האנגלית, הפרטיזנים התקשו להשיג נשק, מזון ומחסה. פצועים וחולים מתו לעתים קרובות בגלל חוסר בטיפול רפואי, ורוב היחידות לא היו רופאים.

המזון בא לרוב מהכפרים, ולא תמיד בהסכמה. ההיסטוריון אלן לוין, שמובא בוויקיפדיה האנגלית, כותב שלקיחת מזון מאיכרים הייתה לעתים קרובות האפשרות היחידה מלבד רעב. לפי ויקיפדיה העברית, גם המקומיים סביב מחנה בלסקי התרעמו על החרמת המזון, שלוותה לפעמים באלימות.

המחנות היו גם מטרה. לפי USHMM, באוגוסט 1943 הפעילו הגרמנים יותר מ-20,000 איש במצוד באזור, והציעו פרס של 100,000 רייכסמרק על לכידת טוביה בלסקי. לפי USHMM נהרגו במהלך המלחמה כ-50 מאנשי הקבוצה.

סוף המלחמה וזיכרון

ב-22 ביוני 1944 פתח הצבא האדום במתקפה גדולה במזרח בלארוס. לפי ויקיפדיה העברית, בקיץ 1944 יצאה יחידת קלינין, כ-1,200 איש, מהיער לכיוון נובוגרודק.

עשהאל בלסקי גויס לצבא האדום ונהרג בפברואר 1945 בפרוסיה המזרחית. טוביה וזוס עלו לארץ ישראל ב-1945. שלום זורין חי במינסק עד 1971, אז עלה לישראל, ומת ב-1974.

הסרט Defiance (התנגדות) משנת 2008 מבוסס על ספרה של Nechama Tec על פרטיזני בלסקי. ראו ספרים וסרטים.