שלום (שמחה) זורין

מינסק: מהצבא האדום לגטו

שלום זורין (ברוסית Шолом Натанович Зорин) נולד ב-1902. ויקיפדיה האנגלית קוראת לו שלום (שמחה) זורין. לפי ויקיפדיה העברית התנדב לצבא האדום בגיל 16, לחם במלחמת האזרחים ברוסיה, ואחרי המלחמה עבד כנגר במינסק.

הגרמנים כבשו את מינסק בסוף יוני 1941 והעבירו את יהודי העיר לגטו, וזורין ביניהם. הוא הועבד במחנה שבויי מלחמה סמוך, ושם הכיר קצין סובייטי שבוי בשם סמיון גנזנקו (יד ושם). לפי USHMM הקימו יהודי הגטו כבר באוגוסט 1941 מחתרת שארגנה בריחות ליערות, ויהודים ממינסק הקימו שבע יחידות פרטיזנים שונות.

מ"פרחומנקו" ליחידה 106

בסוף 1941 ברחו זורין וגנזנקו ליערות באזור סטארויה סלו, כ-30 ק"מ (19 מייל) דרומית-מערבית למינסק, והקימו יחידת פרטיזנים בשם פרחומנקו. לפי יד ושם מנתה היחידה 150 איש, רבים מהם יהודים, ואליה הצטרפו תושבים מקומיים, שבויי מלחמה שברחו ויהודים מהגטאות (ויקיפדיה העברית).

ככל שגדל מספר היהודים, פרצו ביחידה סכסוכים בין יהודים ללא-יהודים, וויקיפדיה העברית מתארת אותם כהתנגשויות על רקע אנטישמי. זורין הגן על היהודים, וגנזנקו המליץ שיקים יחידה יהודית נפרדת שתקלוט את הנמלטים מהגטו. כך קמה "יחידה 106", שנודעה אחר כך בשם "יחידת זורין" (יד ושם). על היחידה עצמה ראו יחידת זורין, ועל היחסים בין יהודים לפרטיזנים הסובייטים ראו היהודים והפרטיזנים הסובייטים.

לפי ויקיפדיה האנגלית היו בין הלוחמים גם חברי השומר הצעיר שנמלטו מגטו ביאלה פודלסקה.

המחנה ביער נאליבוקי

אחרי שהמשטרה הבלארוסית והגרמנים תקפו את היחידה באזור סטארויה סלו, העבירה את מפקדתה ליער נאליבוקי, שבו פעלו יחידות פרטיזנים רבות. היחידה שמרה על קשר עם גטו מינסק בעזרת נערים שהובילו נמלטים מהגטו אל היער (יד ושם).

זורין ראה בהצלת יהודים את המטרה החשובה ביותר, ולכן קלט לא רק צעירים שיכלו להילחם אלא משפחות שלמות (יד ושם וויקיפדיה העברית). לצד כוח הלוחמים קם מחנה אזרחי, מה שמכונה מחנה משפחות:

• בתי מלאכה: מתפרה, סנדלרייה, טחנת קמח, מאפייה ובית חרושת לנקניקים.
• סדנה לתיקון נשק ולייצור פצצות.
• בית חולים גדול עם רופאים ממינסק, ששירת לפי ויקיפדיה העברית את כל יחידות הפרטיזנים באזור.
• בית ספר שלמדו בו כ-70 ילדים.

לפי יד ושם חגגו אנשי המחנה גם חגים סובייטים וגם חגים יהודיים. בתי המלאכה שירתו את יחידות הפרטיזנים בסביבה, וכך היה המחנה חלק ממערך הפרטיזנים באזור. דומה לו בגודלו ובאופיו היה המחנה של טוביה בלסקי באותו יער.

פציעה, עלייה והנצחה

ביולי 1944, בקרב עם יחידה גרמנית נסוגה, נפצע זורין ברגלו ושבעה מאנשיו נהרגו (יד ושם וויקיפדיה האנגלית). לפי ויקיפדיה העברית נאלצו הרופאים לקטוע את רגלו. אחרי שחרור האזור בידי הצבא האדום פורקה היחידה, וחלק מהלוחמים התגייסו לצבא.

זורין המשיך לגור במינסק, וב-1971 עלה לישראל. הוא נפטר ב-1974. על זיכרונו ועל השוואתו לבלסקי ולאנילביץ' כתב אמיר השכל בספר "על זיכרון ושכחה: המקרה של זורין, ביילסקי ואנילביץ'" (2015, לפי ויקיפדיה העברית). ביד ושם נשמרה עדותה של הינדה טסמן, חברת היחידה. משפחות שמחפשות קרוב שהיה ביחידת זורין יכולות להיעזר במדריך איך מחפשים קרוב משפחה פרטיזן.