יחידה 106: יחידת הפרטיזנים של שלום זורין

שלום זורין: נגר ממינסק

שלום זורין נולד ב-1902 במינסק. לפי ויקיפדיה העברית התנדב בגיל 16 לצבא האדום ולחם במלחמת האזרחים ברוסיה, ואחר כך עבד במינסק כנגר. ויקיפדיה האנגלית קוראת לו שמחה זורין, ומביאה גם את השם שלום.

מינסק נכבשה ארבעה ימים אחרי פלישת גרמניה לברית המועצות ביוני 1941. זורין נכלא עם שאר יהודי העיר בגטו מינסק, ונשלח לעבוד במחנה של שבויי מלחמה (ויקיפדיה העברית). שם הכיר את סמיון גנזנקו, קצין סובייטי שבוי. לפי יד ושם, אחרי רצח יהודי מינסק ב-7 בנובמבר 1941 ברח זורין ליער שליד העיר, והצטרף ליחידת פרטיזנים שבראשה עמד גנזנקו.

איך נולדה יחידה 106

לפי ויקיפדיה האנגלית ברחו השניים ליערות באזור סטארויה סלו, כ-30 קילומטר (19 מייל) דרומית מערבית למינסק, והקימו יחידה בשם "פרחומנקו" עם כ-150 חברים, רבים מהם יהודים. ככל שגדל מספר היהודים ביחידה, גדלו גם המתחים בינם לבין הלוחמים הלא יהודים.

לפי ויקיפדיה העברית, בגלל המתחים האנטישמיים הטיל גנזנקו על זורין להקים יחידה יהודית נפרדת. היחידה נקראה תחילה "יחידה 106", ואחר כך "יחידת זורין". בתחילת דרכה היו בה כ-60 לוחמים עם 15 כלי נשק בלבד.

זורין ראה בהצלת יהודים את המטרה העיקרית של היחידה (ויקיפדיה העברית). לכן קיבל לא רק לוחמים, אלא גם יחידים ומשפחות שחיפשו מקלט, והיחידה פעלה כמחנה משפחות (יד ושם). על היחס ליהודים ביחידות האלה ראו פרטיזנים סובייטים ויהודים.

הנערים שהוציאו את יהודי מינסק

הקשר עם הגטו נשמר בעיקר בעזרת נערים ונערות בני 11 עד 15. לפי יד ושם הם נכנסו לגטו, יצרו קשר עם האנשים, והובילו קבוצות גדולות של בורחים אל היער. זורין נתן להם רשימות של אנשים שצריך להוציא, ובאחת מהן, לפי עדות שיד ושם מביא, היו שני רופאים ו-20 צעירים.

מהעדויות שיד ושם מביא אפשר ללמוד איך זה עבד בפועל:

1. כניסה לגטו הנערים נכנסו לגטו, למשל בתוך טור של עובדים שחזר מעבודה מחוץ לגטו.
2. איתור האנשים הם מצאו את האנשים שברשימה ואמרו להם לחכות במקום קרוב ולהלך אחריהם.
3. יציאה בקבוצות קטנות הבורחים יצאו לבד או בקבוצות קטנות, כדי לא לעורר חשד, והתאחדו רק מחוץ לעיר.
4. נקודת מפגש הקבוצות הגיעו למקומות שנקבעו מראש, כמו סטארויה סלו, ושם פגשו את זורין או את אנשיו.

לפי אחת העדויות, נערה בת 14 נכנסה לגטו ארבע פעמים, ובפעם הראשונה יצאו איתה יותר מ-30 איש. לפי עדות אחרת, בספטמבר 1943 התאספו בכפר גאישצ'ה 50 עד 55 יהודים שברחו, וב-14 בספטמבר הם הובלו משם לכפר אנטונוב ופגשו את זורין (יד ושם).

המחנה ביער נאליבוקי

אחרי פשיטות של הגרמנים ושל משתפי פעולה בלארוסים העתיקה היחידה את בסיסה אל יער נאליבוקי (ויקיפדיה העברית), אותו יער שבו חי גם מחנה האחים בלסקי. לפי יד ושם מנתה היחידה בסוף 1943 כ-800 יהודים, ובהם כ-150 ילדים, ורובם שרדו.

לצד הלוחמים פעל מחנה אזרחי גדול. לפי ויקיפדיה העברית היו בו:

• מתפרה וסנדלריה
• מאפייה ומפעל נקניקים
• טחנת קמח
• סדנה לתיקון נשק ולייצור פצצות
• בית חולים שדה עם רופאים יהודים
• בית ספר עם כ-70 תלמידים

לפי ויקיפדיה האנגלית היו בפלוגת הלוחמים של זורין כ-100 לוחמים, ובהם חברי השומר הצעיר שברחו מגטו ביאלה פודלסקה.

יולי 1944 ומה שקרה אחר כך

ביולי 1944, כשהצבא האדום התקדם מערבה, נתקלו אנשי היחידה ביחידה גרמנית נסוגה. לפי ויקיפדיה האנגלית נפצע זורין ברגלו בקרב ושבעה מאנשיו נהרגו. לפי ויקיפדיה העברית נקטעה רגלו בגלל חומרת הפציעה. אחרי שחרור האזור פורקה היחידה, וחלק מלוחמיה התגייסו לצבא האדום.

זורין נשאר במינסק עד 1971, ואז עלה לישראל. הוא מת ב-1974 ונקבר בבית העלמין הדרום (ויקיפדיה העברית).